ספר שמציג את העולם מנקודת מבט

של ילדה קצת שונה,

כי אם כולנו היינו אותו הדבר

כלום פה לא היה מעניין.

זוהי הרפתקה על בועות של מרשמלו וקשת של חדי קרן –

ספר ילדים שעושה נעים בלב לכולם.

אני מזמינה אותך

לבחור ולרכוש תשורה אחת מתוך המגוון הגדול, 

מתנה לך ולי,

והספר יצא לאור!
זה פשוט כמו שילדים יודעים שהחיים פשוטים (רק המבוגרים מסבכים הכול).

מחכה שנגשים יחד חלומות וסיפורים.

מאחורי הקלעים שלי 

באחד מרגעי השוטטות שלי, בניסיון להבין את החיים,
נתקלתי בכותרת "קריטריונים להפרעת אישיות גבולית", והתוכן פירט את מגוון הקריטריונים:

אימפולסיביות, פגיעה עצמית, חרדת נטישה, רגישות יתר, עולם פנימי עשיר מאוד, יצירתיות ועושר אומנותי.

זיהיתי את עצמי בכל אחד מהקריטריונים.

מגיל צעיר אמא שלי עודדה אותי לראות את היופי ואת הייחוד שלי, וגם היום בגיל 25, עדיין תלויות בבית מגוון יצירות מעשה ידיי.

מפה לשם, בגיל 20 וקצת, מצאתי את עצמי עם קובץ סיפורים קצרים לילדים.

שידכתי את הדפים בידיים רועדות, ונתתי לסביבה הקרובה לקרוא אותם כשאני מוכנה לביקורת, חוששת ומצפה לרע מכול.
אבל הביקורות שהגיעו היו חמות, נרגשות ומפרגנות,

ופתאום, ממש ככה פתאום, נולד לי חלום.

ידעתי שאני רוצה להוציא לאור את אוסף הדפים, המילים, השירים, הסיפורים וההמצאות שלי.

הימים חלפו, ושנתיים לאחר מכן הרגשתי שזה הזמן.
עלתה מתוכי צעקה לעולם המטורף הזה, עולם שאני לא מפחדת ממנו יותר.

נעים מאוד, אני שני שמיר, מאובחנת BPD (הפרעת אישיות גבולית).

גדלתי בכוכב יאיר, יש לי אמא נדירה, אחות ואבא שגר בשמיים.

למרות הקשיים, האתגרים והחיים, מאז ומעולם סיפרו לי –

שילדות מיוחדות לא צריכות להתחבא אלא להתבלט.

הספר שלי "בועות של מרשמלו" חולם לצאת מתוכי, ללטף, לאהוב, להצחיק,
וללמד את כל הילדות והילדים, שבחיים כולנו יכולים להתבלט,
ושכל אחת ואחד מאיתנו יפים ומיוחדים, מהלב ועד החיוך.

בואו נעשה עולם נעים יותר,

בואו נקדם את קבלת השונה – ביחד. 

בואו להיות שותפים לחלום ולהוצאה של הספר "בועות של מרשמלו" אל האור.

ממה מפלצות מפחדות?

"כל לילה, לפני שאני נשכבת לישון,

אני בודקת שאין מפלצת בארון,

ואז אני בודקת מתחת מיטה,

ומאז ומתמיד באותה השיטה.

לילה אחד שאלתי את אמא

אם גם מפלצות מפחדות,

והיא ענתה לי שגם למפלצות יש פחדים ודאגות.

המפלצת מחפשת ילד מעל המיטה או בארון,

וכשמדליקים לה את האור ומכבים את החושך, יוצאת לה צעקה מהגרון.

כשאני חולמת בלילה על צחוק מרושע שרודף אותי,

המפלצת חולמת בפחד על צחוק מתגלגל של ילד שטותי.

עכשיו בלילה, לפני שאני נשכבת לישון,

אני כבר לא בודקת מה יש בארון.

אני מתקרבת לקצה המיטה ולוחשת:

"אל תדאגי מפלצת יקרה, אני אשמור עלייך, ממה את חוששת?"

ואז אני נרדמת וחולמת על מפלצות

שמשחקות איתי מחבואים בין מיטות וארונות."

הילדה הזאת היא אני

כל הבקרים שבהם נלחמתי בתחושת ההתלבטות של האם בכלל יש לי חשק לקום מהמיטה.

כל הלילות שבהם הלכתי לישון בתקווה שמחר אתעורר ליום טוב.

כל הימים שבהם אני חיה עם הפרעת אישיות גבולית,

שונה, מוזרה, מיוחדת. כל יום קמה בתחושה אחרת.

לאנשי המקצוע לקח זמן להבין מהי בדיוק האבחנה שלהם כלפיי.

בהתחלה חשבו שאני פשוט ילדה קשה, אך תמיד הרגשתי שיש יותר מזה –

משהו בי מונע מעצמי להיות מאושרת.

כן, איבדתי את אבי בגיל צעיר, אבל תמיד הייתה בי תחושה שזאת רק עוד אבן שהחיים סקלו אותי בה.

המון חיוכים מזויפים העליתי על פניי, כשבתוכי רק רציתי לפרוץ בבכי ללא סיבה,

סתם ככה כי כואב לי.

איבדתי לא מעט קשרים בגלל מי שאני, התחלתי להאמין שאין מקום בעולם למישהי כמוני,

והרגשתי שאני עול על האנשים שמסביבי. לא האמנתי שרגישות היתר שלי היא גם דבר טוב. הרי מה היא נותנת לי?

אני נפגעת עד עמקי נשמתי מכל מילה שנייה שזורקים לעברי,

ואומרת כל מה שעל הלב שלי מבלי לשים לב לחוסר הטקט שאני מפגינה.

אבל עכשיו, סוף סוף אני יודעת משהו שלא ידעתי לפני שנים: שונה זה מעניין!

לקחתי את רגישות היתר שבי ועשיתי ממנה דבר טוב.

אני עובדת עם ילדים, לומדת מהם וחווה אושר טהור, אהבה וקבלה ללא תנאי.

למדתי שמי שלא מסוגל להתמודד איתי – זכותו. למדתי לשחרר.

באחת התקופות הכי אפורות בחיי, גיליתי כישרון שלא האמנתי שיש בי .

חרוזים נשפכו ממני, רעיונות צצו בלי סוף, והבנתי שזאת הדרך שלי לבטא את עצמי.

ויתרתי על הפוסטים השנונים בפייסבוק והתחלתי לכתוב שירי ילדים קצרים,
שירים שיעשו טוב על הלב לילדים שקשה להם להבין את העולם, ילדים שיש בהם רגישות שלא מובן מה לעשות איתה,
ילדים כמוני, כמו שהייתי פעם.

כמובן ששמרתי אותם לעצמי, לא באמת האמנתי שמישהו יתעניין בהם.

אבל הרגשתי טוב שהם שם, קיימים, והם חלק ממני שיצא החוצה.

אך כנראה מישהו שם למעלה החליט שזה הזמן שלי לפרוח (היי אבא! מתגעגעת אליך),

ונתן לי את האומץ להאמין בעצמי.

אז שלחתי את השירים שלי לאנשים שיכולים לייעץ לי מה לעשות איתם.

להפתעתי קיבלתי מענה חיובי, נלהב ותומך.
פעם ראשונה בחיי שיש לי חלום לעתיד, ואני קמה בבוקר בהתרגשות ובאמונה למשהו טוב יותר.

אני מרגישה שאני לא "הפרעה" אלא פשוט "עם הפרעה", ושזה בסדר גמור.

אני יודעת מי אני, ומקבלת את הקשיים שהחיים הפילו עליי כחוויה שהייתי צריכה לעבור.
ככה גם אקבל את שאר הקשיים שיוצבו בפניי.

תחושת הגאווה כשאני מתגברת על אתגר היא עילאית, כי אני יודעת שיכולתי בקלות להתחבא מאחורי תירוץ כמו בעבר:
לא לסיים צבא, לא לגור לבד ולחיות חיים עצמאיים, אלא פשוט לחיות את חיי במחשבה של "הלוואי שהייתי מישהי אחרת".

תחושת הגאווה הנדירה הזאת, שאני חווה פעם בכמה זמן, דוחפת אותי להמשיך לשאוף לאושר.

בינתיים אני מסתפקת ברגעים הקטנים שמעלים לי חיוך אמיתי על הפנים,

מוציאה לאור ספר ילדים ומגשימה חלום!

כי מה יותר מרגש (ברמות של חד קרן!) ממחשבות שלך שהופכות למילים שאנשים רוצים להעביר הלאה לילדיהם?

מבחינתי זה שווה הכול.

יחד איתכם הכול אפשרי. תבחרו מתנה, תתמכו, תפרגנו 

והספר שלי יצא לאור בשבילי ובשבילכם.

תודה!