"זה מובן מאליו שתומכת בך", היא כתבה לי, "את נהדרת!"
ואני חשבתי (וכתבתי לה כמובן), כמה זה לא. זה לא מובן מאליו, אף פעם. ומקווה שלעולם דגם לא יהיה.
כל אחד ואחת מכם,
שהחליט להיכנס, ולתמוך, ולכתוב, והמילים החמות שלכם, והאהבה שעוברת אליי דרכן, זה לא מובן מאליו. ממש לא.
זה מרגש, ומחזק, ומרחיב לי את הלב למחוזות חדשים. מפתיעים, אפילו.
תודה ענקית לכם.
הקמפיין הזה התחיל ביד ימין.
כלומר, ביד ימין שהתרסקה ביום שהחלטתי להעלות אותו לאוויר.
אני זוכרת ששכבתי במיטה בבית החולים, המומה, מתבוננת בידי המגובסת, ולא הבנתי מה אני עושה פה.
WTF.
הזיה.
לא הבנתי מה הקשר של כל זה ליום שהיה לי, למציאות חיי.
בכיתי וכאבתי. הייתי כולי בתוך הכאב, הייתי הכאב, זה הרגיש שאני ממש הכאב עצמו, לא הצלחתי להפריד בכלל.
לא הצלחתי לחשוב על כלום, חוץ מזה שכואב לי כל כך.
לא הצלחתי לנשום.
לא הצלחתי לחשוב.
רק לכאוב הצלחתי.
היום, אני כבר נושמת. חוזרת לאיטי לחיים. אני כבר יודעת למה קרה מה שקרה, ומניחה שאחרי שאסיים לעבד את החוויה הזאת, אוכל גם לשתף, אבל רק אגיד שקיבלתי מתנה, לא פחות. העצירה הזאת שינתה דברים מקצה לקצה.
כשהשתחררתי מבית החולים והלכתי לרופאת המשפחה שלי. היא בדקה אותי, דיברה איתי, ליטפה אותי ואמרה לי-
"הזמן לטובתך".
ואני חשבתי שזאת דרך נהדרת לחשוב על הזמן.
שכל כך מנסים לשכנע אותנו כל הזמן שהזמן לרעתנו, וצריך להילחם בו, למנוע את ההתקדמות שלו, לחזור לעבר, להקפיא,
כשהזמן בכלל יכול להביא איתו ריפוי,
ופרופורציה,
והתקדמות,
וניסיון,
וחכמה.
הזמן לטובתנו.
נשארו 17 יום לסיום הקמפיין.
17 יום לטובתי :)
מכם, שכבר תמכתם בי באהבה גדולה ומרגשת כל כך, הייתי רוצה לבקש לעבור שוב על רשימת התשורות ה-כה שוות שהתאספו להן כאן, ולחשוב על אנשים אהובים שהן יכולות להיות רלוונטיות עבורם.
לשלוח להם את הלינק, להפנות אותם לדף או כמובן להגיד לי ואני אפנה אליהם בשמחה.
מסגרות חינוכיות, משפחה, חברים, חברות, אנשים מהעבודה, מעבירי דרך של זה"ב- כל מי שיכול להיות רלוונטי עבורו (זה לא חייב להיות רק מי שיש לו ילדים בגיל הרלוונטי לספר כמובן, אלא כל אחד שהתשורות יכולות להתאים לו).
מבטיחה להמשיך לעדכן,
על הדרך,
על התהליך,
על הרגעים,
על המשחק המיוחד הזה, והמגניב אש, יש לומר.
תודה שוב, גדולה ואמיתית, לכל אחת אחד מכם, על תמיכה כל כך לא מוגנת מאליה.
שלכם,
דנה