כ-40 שנים טמנתי בתוכי את הכאב, התסכול, המחשבות המוזרות ולא נתתי להם ביטוי בשום דרך.

הרגשות הפכו למחשבות. המחשבות למילים והמילים לספר.

בספר תוכלו למצוא דברים שרבים חווים אך אינם מספרים. שיתפתי ע"י ראיונות וכתיבה של בני משפחה וחברים.

יש עדויות משדה הקרב ואחרי הקרבות. לא קלה המלאכה. קשה מאוד. היא נמשכה מספר שנים.

כדי שהספר יצא איכותי בכל המובנים אני נעזר באנשי מקצוע ולכן העלויות גבוהות (יותר מהסכום המבוקש).

אני קורא לכם לתת יד לפרויקט שיש בו ביטוי לתחושות של רבים. רבים שלא נתנו ביטוי לכך. 

הוא גם מהווה הצדעה לאלו ששמעו את הקול ובאו גם ללא צו גיוס.

לנופלים, לפצועים ולאלה שהפגיעה בהם ניכרת או אינה ניכרת.

על הסיפור

שני בחורי ישיבה, "הסדרניקים", הגיעו לחניון טנקים של פלוגת שריון ברמת הגולן כדי לארגן ולהוביל את התפילות ביום הכיפורים תשל"ד.
בכליהם טליתות ומחזורי תפילה ליום הכיפורים.
יחד עם כל החיילים במקום וחיילי צה"ל בכלל, תפסה אותם המלחמה בהפתעה גמורה.
שניהם בעלי מקצוע בטנק. לוחמים. אחד נהג והשני טען.
אחד משני הבחורים היה אבנר, אחי הצעיר ממני.
הם היו ללא ציוד צבאי, ללא צוות ובוודאי ללא טנק.
לכן עם פרוץ הקרבות, בעיצומן של הפגזות כבדות, הם ננטשו.

לאחר תלאות רבות, בכוח וברוח, הם נחלצו מהמוצב בו היו ביום הכיפורים ושבו להילחם מתוך טנקים. כך גם חיילים
מיחידות צה"ל השונות וממגזרי החברה השונים בישראל. אלה שהיו ביום הכיפורים במקומות אחרים, התייצבו לקרב,
בין אם באו לגייסם ובין אם באו על דעת עצמם והתייצבו לדגל.

סיפורם הוא תמצית הסיפור של הלוחמים בחורי "ישיבות ההסדר".
יד אחת אוחזת בספר הלימוד ויד שניה אוחזת בנשק.
תמיד הראש והלב מצויים בשניהם.
כך מתוך מסירות נפש עילאית – עד לרגעים האחרונים של החיים.
הסיפור הוא גם דרך כאבם של בני המשפחה ושל חברים קרובים.
כל מי שיש לו עניין במלחמות ישראל ובוודאי אם חווה מלחמה או תוצאותיה, ימצא עניין בספר זה.

שעת נעילה (מתוך הספר)

בעת תפילת נעילה, היה אבנר בבונקר ליד תל פארס, בצומת רפיד, ואנחנו בבית הכנסת בשכונה. כל שנה ושנה, בתפילת נעילה, גואים ועולים בי כיסופים השמורים לשעה זו בלבד... 

בבונקר ברפיד ישבו עשרות החיילים סגורים ומסוגרים. הבונקר הדהד מרעמי הטנקים ששעטו מחוצה לו, קולות נפץ סיפרו על המלחמה המתחוללת סביב. האוזניים הכרויות לקולות הקרב שמעו את קולו של אבנר מכריז על תפילת נעילה. והרי אבנר שקט היה, ביישן, לא מאלו המרימים קולם. ובעיצומם של קרבות – שרק החלו וכבר סערו עד מאוד – מילאה החרדה את כל פינות הנפשות ולא הותירה מקום לדבר, אף לא לתפילות. ובכל זאת הבחין אבנר בשעה וזירז את חבריו לתפילת נעילה. 

אחרי המלחמה, סיפרו לי חבריו שחייל אחר עלה להיות שליח ציבור, אך כוחו לא עמד לו לשאת את תפילות כולם כשכל גופו מתוח וירא ודעתו אינה מרוכזת. הוא ביקש מאבנר שימשיך את תפילתו, ואבנר נענה מייד. קולו עלה ברור וצלול וניער מחלל הבונקר החשוך את הדכדוך ואת המועקה והצית בו ביטחון ותקווה לישועה. וכשפנה היום לצאת, והד תקיעת השופר עוד נשמע בבונקר, התחיל אבנר שר בקול רם וסחף אחריו את כולם בשירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".