אני מזמינה אתכם לקחת חלק בהוצאה לאור של הספר שלי "לאייל אערוג".

ספר שנכתב בדם ליבי, תוך כדי הצפת רגשות שנדחקו לירכתי הלב, דמעות שחיכו כבר לפרוץ את הסכר, וגעגועים שהולכים ומלפפים את הלב בעבותות המתעבים מיום ליום.

קצת על עצמי:

שמי סוניה ליפשיץ, תושבת הגליל, מורה בדימוס, בת 63 ,רעיה מזה 31 שנים, ואם לבן יוצא סיירת גבעתי ולבת בוגרת קרקל. שנולדו לאחר אין ספור טיפולי פוריות.

בגיל 22 התמודדתי עם החלטות הרות גורל. ללא עורף כלכלי, ללא אוזן קשבת, לילות מסויטים של בכי ולבטים. מתעקשת לבחור את ההורים שיגדלו למעני את פרי בטני הבכור, זה לא חוקי בישראל, אין אימוץ פתוח. אז אני מעיזה להמר על הכל, בורחת בהריון מתקדם במסווה של אשת יחסי ציבור אל הבלתי נודע!! כל יום ושבוע שהעובר היה בבטני נקשרתי אליו, חשתי אותו, שוחחתי אתו וליטפתי במגע יד רועדת ...עד לאותו יום מר ונמהר בו לקחו אותו ממני בלידה, ובמשך שנים רבות לא ראיתי את בני.

קצת על כתיבת הספר:

במשך שנים רבות אני חיה בהתפרצות פסוריאזיס הידוע בשיוכו למתחים נפשיים הכלואים בגוף, יש והנגע יחלוף עם חשיפת הספר, בבחינת שחרור הנפש הכלואה בסודה.

רוב הנערות והנשים בארצנו, שנקלעות לסיטואציה כאובה כמו שאני חוויתי, אינן מודעות לאפשרות לאימוץ פתוח בחו"ל שיקל ולו במעט על הכאב הבלתי ניסבל, המהלך נגד טבעה של אם ,הגעגוע הלופת בחוסר הידיעה של היכן בני או בתי גדלים? מה שלומם? האם נפגש?.

אייל (בני עליו מסופר הספר) נולד בארה"ב, דובר אנגלית ומעט מאד עברית, אינו בקי בכל מאורעות חיי טרם לידתו ,ולכן הספר יתורגם גם לאנגלית.

אשמח, ויותר מזה, לשמש מגדלור וסיוע לנשים במצוקה שכזאת, כל פניה מכל מגזר תענה בשמחה. והכי חשוב לעניות דעתי. לחיות את שארית החיים בידיעה שנכון, לילות ושנים כאבתי, אך תוך כדי כאבי בני אשר לא גידלתי, שימח בנוכחותו איש ואישה שלא יכלו להביא פרי בטן לעולם, ועל כך תשורתי ונחמתי.

גם אני אורחת זמנית בחיים הללו, ואורח צריך לתת ,לא רק לקבל!

טעימה קטנה מתוך ספרי "לאייל אערוג":

 "וכשזה קרה הייתי לבד במיטה, בבית ריק בקומה העליונה,

 ללא אם ואחות או בן זוג שיתמכו בי בלידה הראשונה, בארץ זרה, בגיל עשרים ושלוש.

אני זקוקה לאמבולנס לבית החולים בפאלו אלטו, ובבקשה שיודיעו לד"ר קליין שיש לי

צירים....השכנה עזרה לי לטפס על מדרגת האמבולנס ולשכב על האלונקה...

האמבולנס שעט לעבר בית החולים...כששובל צופר סירנה לכל עבר.

הנסתר רב על הנגלה. והנגלה החל להתגלגל על אלונקה...

אך בטרם נפתחו דלתות הזכוכית לרווחה הספקתי

לנעוץ מבט חודר וקפוא אימה בשמיכת הטלאים הכהה,

פזורת הכוכבים שנמתחה מעלי השמיים היו מנוכרים.

 גם הפעם אך ידעתי שהיושב במרומים, שם צופה ומביט בי, אולי בכאב אלוהי...

אתה הרי יודע שם למעלה את שיקולייך, וסיבת הסיבות לכל הכאוס הזה, תן לי סימן לפחות, למה? ולאן אני באה?

ודלתות הזכוכית נסגרו...

ידידי, אני מזמינה אתכם לתמוך בהוצאת ספר חיי "לאייל אערוג" ויחד נגרום לו ליראות אור!

רק בזכות תמיכתכם אצליח ליילד את הספר לאוויר העולם! 

בחרו באחת מהתשורות המוצעות לכם וקבלו את תודתי הרבה.

 הדפים מחכים לירידה לדפוס, להשקה ולהגיע לידכם המבורכת. ברכו את המהלך ותתברכו.

באהבה, סוניה.