"אתה תראה שתכף יגיע הבוקר, ואבא יהיה בסדר", אומרת לי מזל האחות מלאת התבונה, שגם קראה את הפוסט האחרון, שגירד לי את כל מערכת העצבים.
מזל מכבה עלינו את האור האחרון, שעוד דולק מהשירותים. כבר שתיים בלילה של אתמול, או שתיים בבוקר של היום. ואין לדעת מה קרוב יותר, החושך או האור. יש לי ריח של בונגראנץ' בציפורניים והרפס בזווית הפה. "אתה לא יורד מהמיטה", אני פוקד על אבא בהוראת הרופא הבכיר, שהודיע שהוא שמע אוושה בלב, ושעד האולטרסאונד של הבוקר "אבא לא יורדת מהמיטה שלו, זה ברור כן?". ב-רור, אני עונה לו כמעט באותו מבטא.
"בטח, תכף הכול יהיה בסדר", אני אומר לעצמי ולכל מאות המגיבים והמתעניינים שבצדק רב הדאגתי בדווח הקודר אמש. מה שאני אגיד את האמת? ש"אבא והלב, לא מסתדרים משהו לאחרונה". או אולי לפרט ש"אחרי ההתערבות הכירורגית מהבוקר, הסתבר שאבא יצטרך בקרוב שוב להניח את ליבו על שולחן הניתוחים לטובת טיפול עשרת'אלפים כולל ווקס וניתוח מעקפים רציני".
הדמעות האלה שיורדות לך על הלחיים, כשהמוח הדפוק שלך מתחיל לחבר באופן לא רצוני, כל מיני הספדים (למקרה שלא נדע אתם יודעים), ואז אתה מנסה בלי שאף אחד ישמע, לסכם לעצמך את כל הבריאה הזו שקוראים לה 'אבא' בשלוש מילים פואטיות, שהן כל כולן קלישאה מפוארת אחת: "בן אדם גדול". עם דגש פסיכי על כל מילה. כמו ביום הזיכרון.
תכל'ס אבא צצ'ה, הוא מן מענטש ענק, אחד מהחבר׳ה. אם לא מסמר החבורה בעצמו. הוא גם הכוכב וגם הירח, כי רק הוא, מאיר את עצמו ואת עצמנו באותו אור-ברק מלכד, כשהכול בחוץ כל כך רועם וחשוך. זה הוא הגדול הנוצץ שהופך את כל אחד מאיתנו, בני המשפחה ושות', ללהקה מטומטמת, שעדיין רצה אחריו לבקש קצת כסף. אפילו שכבר תקופה ארוכה, כמו לרובנו, אין לו בכלל עבודה.
"אז איך מתקדם הג'אמפסטארטר הזה שלך?", הוא פתאום שואל אותי בטון רציני של המהנדס הבכיר הזה, שהוא היה עד לא מזמן, "תגיד, איך באמת הולך בגיוס ההמון הזה לספר הזה שלך?", הוא מברר. מי בכלל חשב שאיכפת לו מהספר הזה שלי? והגיוס? וההמונים?
"בסדר", אני מתלהב "בינתיים, עבר רק שבוע, וכבר השגנו יותר משליש מהסכום אבא!".
"יותר משליש?!, זה לא מספיק", הוא אומר לי באותו משפט קצר-שורט-דואג וכל כך מוכר. קצת מזכיר את הטון של ה-"זה לא מספיק" הזה ששמעתי על כמה קטעים שכתבתי בחיי, והוא אמר שהפסיק לקרוא באמצע. למרות שאני יודע שהוא אפילו לא התחיל.
"אוי גיל גיל", הוא נאנח לרגע, ושוב כבלי מוניטור הלב מתנתקים מגופו ומקפיצים הפעם את האחות אפרת לחדר. הלילה אני מציק לו הרבה. שואל מלא שאלות. כאילו תכף הזמן נגמר. כי באמת תכף הזמן נגמר. ובנינו, לא הספקתי לשאול כמעט כלום. למשל אם חסר לו משהו. אם הוא אוהב אותי באמת. אם הוא יודע כמה אני אוהב אותו. ומודה לו.
״למה אתה לא הולך לישון כבר?״, הוא שואל אותי, ״למה אתה מתעורר כל הזמן?״ אני מחזיר לו בשאלה, כאילו מנסה למשוך עוד 'זמן אבא'. והנה בא כבר השחר ואנחנו עוד בחיים. כשאבא קם הוא שואל "כתבת גם אותי בסיפור?", ומחייך.
ואלוהים, הבורא שדופק לנו פה ברזים ולו"זים לאחרונה, נותן לנו ברוב טובו, פס לצאת הפעם מבית חולים בחיים, ואפילו לחגוג לאבא ממש היום יומולדת 75 שנים. כל זאת עד הפעם הבאה, שנתאשפז. כי הלב של אבא כמה שהוא גדול, הוא רק לב אדם, זה הכל.
בהזדמנות זו, כל מי שלא תמך עדיין מחבריכם הטובים ביותר, בספר החדש שלי "הרגלים מגונים" בפרוייקט כאן, אז ממש בבקשה גייסו אותו למטרה המשותפת. זה הולך להיות רב המכר שלנו ורצוי לקנות ספר 1 במחיר ממש מוזל ממהדורה בלעדית ומוגבלת, שלא תמכר בחנויות בשלב זה. לאב יו אולל...
כי "בסוף", כמו שאבא תמיד אומר "כבר יהיה מאוחר באמת". שבת שלום.