קצת עליי:
לפני שנים רבות, כשעוד הייתי נערה, ניטע בי החלום להיות סופרת. 
אולי זה קרה כי מאוד אהבתי לקרוא, אולי זה קרה בגלל חוויות קשות שחוויתי,
אני לא יודעת להגיד למה בדיוק.
אבל החלום הזה ליווה אותי שנים רבות. 
הייתי מצטיינת השכבה במגמת ספרות, למדתי ספרות עברית באוניברסיטה, נרשמתי לסדנאות כתיבה, 
הצבתי לעצמי מטרה כתובה שעד גיל 30 אוציא ספר.

גיל 30 חלף עבר לו והחלום גווע.

״אין לי סיפור מעניין״, ״מי אני שאכתוב ספר?״, 
״כל כך הרבה ספרים חדשים מתפרסמים כל הזמן״, ״למה שיקראו דווקא את הספר שלי?״.
קולות החלו להסית אותי מבפנים. כנגדי.

וויתרתי על החלום.

בגיל 41 משהו התעורר בי.  חוסר שקט. שאלות שצצו. תהייה לגבי המשמעות שלי בחיים האלה.
עוד לא ידעתי לאן זה ייקח אותי כשנחשפתי ״במקרה״ לקורס כתיבה נוסף. 

ברגע שהתחילו הלימודים ידעתי שהגיע הזמן. 
שזו יריית הפתיחה להגשמת החלום שלי. 
התחלתי לכתוב.
מי שכבר כתב ספר שהתבשל בו הרבה זמן יודע שמדובר בסוג של דיבוק. 
ישבתי ימים ולילות ופשוט שפכתי הכל על הנייר. 
הדברים יצאו ממני בשטף של מילים שלא עצרתי אפילו לעבד. 

זמנו של הסיפור הבשיל והגיע, והוא השתוקק לצאת דרכי אל העולם ולהוציא מסר חזק לעולם. 
מי שעוסק בייעוד ובשליחות יזהה כאן תשוקה אמיתית של מימוש.

אגב, בחיי היומיום שלי אני מדריכה לבניית אתרים ולשיווק באינטרנט.
אם תהיתם לגבי המתנות :)

אודה מקרב לב למי שיחליט וירכוש את הספר!

״האוטובוס השמיע שריקת אנחה כשעצר בתחנה ופתח את הדלתות.
ירדתי בצהלה עם כל הילדים האחרים והתחלתי לפסוע בצעדים מהירים לכיוון הרחוב שלי שהיה לא רחוק מהתחנה.
עוד יום לימודים הסתיים והבטן שלי קרקרה מרעב.
מיהרתי להגיע הביתה ולהתקשר לאבא להודיע שהגעתי ושהכל בסדר כמו שסיכמנו שאעשה.

ידעתי שהוא מחכה לשיחה ושהוא כועס אם אני שוכחת או מאחרת להודיע לו.

ורד עקפה אותי בריצה והבטתי על גבה המתרחק. קינאתי בה קצת.
ידעתי שאימא שלה מחכה לה בבית עם אוכל טעים ברוטב אדום וריחני.
״אבוארבע״ כיניתי אותה ברוע בהפסקות בבית הספר בגלל המשקפיים העבות שענדה על אפה.
לפעמים אפילו הרבצתי לה.
אני הייתי הבכורה. ילדת מפתח. אחי הקטן, בן, היה בגן עד השעה ארבע ואימא עבדה שעות רבות כעובדת סוציאלית ותמיד חזרה הביתה מאוחר, לקראת ארוחת הערב.
כשהייתה בבית הייתה עייפה מאוד ונחה הרבה בחדר שלה עם דלת מוגפת. אבא חזר תמיד בארבע ורבע בדיוק.
הוא בדרך כלל הגיע נורא רעב מהעבודה וקודם כל התיישב לאכול.
נהגתי לשבת איתו ולספר לו על היום שהיה לי. לא תמיד הייתה לו סבלנות אליי והוא לא ממש הקשיב לי, לפעמים אפילו ביקש ממני שאהיה קצת בשקט ואתן לו לנוח.
קצת נעלבתי כשהוא דיבר אליי ככה אבל התחשבתי. רציתי להיות ילדה טובה.
הרגשתי שהאהבה שרחש לי כשהייתי קטנה יותר כבר לא מובנת מאליה.
שאני צריכה להתאמץ יותר בשבילה. אני הייתי הבכורה, זו שסומכים עליה ויכולה להיות לבד בבית עד שכולם יגיעו.
החשתי את צעדיי וכשראיתי את הבניין שלנו שלחתי יד אל צווארי כדי לשלוף את המפתח שהיה תלוי שם.
נעצרתי בהפתעה גמורה- הוא לא היה שם!
ליבי החל לפעום בחוזקה. הרגשתי אותו פועם בגרון ובלעתי גוש כבד של רוק.
כל כך התרגשתי כשאבא ואימא הושיטו לי בפעם הראשונה את המפתח עם השרוך האדום וענדו אותו בחגיגיות סביב צווארי.
עליתי לכיתה א׳ וזו בהחלט הייתה סיבה מספקת להכריז עליי כילדה בוגרת ואחראית שיכולה לפתוח לעצמה את הדלת ולחכות לבד בבית עד שכולם יחזרו.
איפה המפתח?
ניסיתי להיזכר אם לקחתי אותו בכלל בבוקר כשיצאתי.
אם איבדתי אותו זה הסוף שלי.
ככה אבא אמר כמה רגעים אחרי שענד לי אותו. ״אם תאבדי אותו זה הסוף שלך״ .
ידעתי כמה אבא מתרגז בקלות וכמה אני צריכה להזהר לא להכעיס אותו.
״אולי אצליח להכנס איכשהו בלי מפתח, אולי יש מישהו בבית?״ פיעמה בי תקווה קטנה.
הגעתי לבניין, ספרתי כהרגלי עשרים ושבע מדרגות בירידה לדירה שלנו ונעמדתי מול הדלת.
״בבקשה אלוהים, בבקשה, אם אתה קיים – תעשה שהדלת תהיה פתוחה או שיהיה מישהו בבית, בבקשה..״
התפללתי אליו בעיניים עצומות וקיוויתי שהפעם, לשם שינוי, הוא יוכיח לי שהוא באמת קיים. שלא ייכשל כמו בכל הפעמים האחרות.
כשסיימתי את תפילתי הקטנה פקחתי עיניים ומעודדת מעט לחצתי לאט על הידית.
הדלת נעולה.
דפקתי חזק על הדלת ״יש כאן מישהו?״ תקווה חדשה פיעמה בי.
הדלת הייתה נעולה ולא נשמע שום קול מעברה השני.
הבטתי לצדדים במסדרון האפלולי. אף אחד מהשכנים לא היה בחדר המדרגות.
״מה אעשה עכשיו?״ התיישבתי על המדרגות ודמעות ניקוו בעיניי.
״אולי פשוט אחכה כאן עד שאבא יחזור מהעבודה״
ביטני השמיעה קירקור חזק של רעב ובנוסף גם שלפוחית השתן החלה ללחוץ לי.
״חבל שלא הלכתי לשירותים בבית הספר״ חשבתי בצער.
יצאתי החוצה והקפתי את הבניין, מתאמצת למצוא פיתרון שיציל אותי.
איך אפשר להכנס לבית בצורה אחרת?
אולי חלון פתוח? אולי הדלת של המרפסת שלנו נשארה פתוחה? לשמחתי גרנו בקומת קרקע והמרפסת לא גבוהה.
ידעתי שהרעיון קצת מסוכן וידרוש ממני טיפוס אבל זיק של תקווה ניצת בי.
כל כך קיוויתי שהמצב ייפתר מבלי שאאלץ לטלפן לאבא.
יצאתי מהבניין ורצתי לכיוון המדרגות הצמודות לגג המרפסת שלנו. דילגתי בקלות מעל מעקה המדרגות וטיפסתי על גג המרפסת המקורה.
ידי נשרטה משיח קוצני שצמח שם והחלה לדמם. ניגבתי את הדם על החולצה והוא מיד נספג בבד.
״אני אכנס הביתה, אשטוף את זה והכל יהיה בסדר״ ניחמתי את עצמי בקול חסר ביטחון כשראיתי שהמצב מחמיר.
זחלתי על ארבע בגג המרפסת, נזהרת לא למעוד, לעבר הכיוון בו זכרתי שיש חלון עם משקוף רחב. ברכיי נשרטו מהבטון החשוף והחלו לצרוב.
״בבקשה שיהיה פתוח…״ מלמלתי כשהגעתי לחלקו העליון של הקיר בו היה החלון.
הסתובבתי בזהירות ושלחתי את רגליי מעבר לגג הגבוה כשאני נתלית עם זרועותיי ומייצבת את עצמי.
רגליי גיששו באוויר, מנסות למצוא את המשקוף. לרגע לא מצאתי אותו ונבהלתי, הרגשתי שעוד שנייה אחיזתי מתרופפת ואפול למטה אל האדמה והשיחים הקוצניים,
אבל אחרי עוד כמה גישושים עוורים הרגשתי אותו עם קצה רגלי ונעמדתי עליו, מתנשפת מהמאמץ.
התכופפתי בזהירות.
החלון סגור.
ובכלל שכחתי מהסורגים.
הבית מוגן כמו מבצר אטום.
לא היה לי סיכוי. עכשיו אני חייבת להתקשר לאבא.
הוא יהרוג אותי.
התחלתי לבכות בייאוש תוך כדי טיפוס בחזרה אל הגג ומשם בחזרה אל הבניין, כשאני שרוטה ומותשת.
עליתי במדרגות לקומה הראשונה, מקווה שלפחות אחד השכנים יהיה בבית.
דפקתי בהיסוס על אחת הדלתות. ״משפחת לוי״ היה כתוב שם.
אימא ואבא קראו להם ״שוורצע חייעס״, וכששאלתי לפשר השם הם ענו לי ״חיות שחורות״.
הם דווקא היו אנשים נחמדים לדעתי וקצת נעלבתי בשמם כשההורים כינו אותם ככה מאחורי גבם.
הקשתי בהיסוס על הדלת. היא נפתחה כמעט מיד וגברת לוי עמדה בפתח כשהיא לובשת חלוק מסוגנן, מסתכלת עליי בפליאה וברחמים ״מה קרה לך כפרה?״
”שלום, שכחתי את המפתח לבית שלי ואני לא יכולה להכנס הביתה, אולי אני יכולה לצלצל ממך לאבא שלי?”

“בטח כפרה, את יודעת מה המספר?”

“כן, אני זוכרת אותו בעל פה”

חייגתי בביטחון, גאה בעצמי על שאני זוכרת אותו ככה, בקלות ובלי להסתבך.
לרגע שכחתי מהפחד העצום שלי ומהתגובה הצפויה של אבא.
“מטומטמת! איך שכחת את המפתח?!” אבא הרעים בקולו ואני הפניתי את גבי לגברת לוי,
מנסה להרחיק ממנה את קולו הזועם שפרץ כמו הר געש רותח מהשפופרת הצהבהבה.
גברת לוי נשארה עומדת מאחורי וכשהצצתי לעברה ראיתי מבט המום בעיניה.

התביישתי.

“אני מצטערת אבא, זה היה בטעות, אני לא אעשה את זה יותר” עניתי לאבא בקול זעיר ומרצה.

“את תקבלי כזה עונש שלא תשכחי בחיים!” הוא צרח וטרק.
עכשיו הוא צריך לצאת מוקדם יותר מהעבודה בגללי.
הנחתי את השפופרת בזהירות על כנה ומלמלתי ״תודה על העזרה״, מנומסת כמו שלימדו אותי ולא מעזה להתבונן לעברה של השכנה הנחמדה
שעזרה לי למרות שההורים שלי מעליבים אותה מאחורי גבה.

“אולי את רוצה לחכות לאבא כאן ולאכול משהו, חמודה?” שאלה גברת לוי בחיוך מנחם והצביעה בידה על המטבח שהדיף ניחוחות של בישול ביתי.
לשבריר שניה רציתי להגיד כן, כל כך רעבה הייתי… אבל אז חשבתי על אבא.
“לא תודה” חייכתי במאמץ מבלי להרים את העיניים מהריצפה.
ידעתי שאבא יכעס עוד יותר אם אקבל את הזמנתה.
הוא שונא להיות חייב לאחרים.
“זה בסדר, אני אחכה לו ליד הדלת, תודה. להתראות” הודיתי בנימוס ויצאתי בחזרה לחדר המדרגות החשוך. התיישבתי על המדרגה שליד הדלת.
השלפוחית לחצה לי נורא וכדי להקל על הכאב נעמדתי והתחלתי לזוז בחוסר שקט
״נו, שיגיע כבר״ יבבתי בקול רם לעצמי, שומעת את ההד המעומעם שלי בחדר המדרגות.
אבא הגיע אחרי חצי שעה בערך. הרגשתי הקלה עצומה כשראיתי אותו מגיע.
הרעב, הלחץ והצורך בשירותים התיש אותי לגמרי וכמעט חיבקתי אותו כשירד במדרגות.
קיוויתי שנרגע מאז השיחה שלנו. אבל אז נתקלתי במבט שלו. הכועס כל כך. המפחיד.
״הי אבא… מזל שהגעת, כמעט עשיתי פיפי במכנסיים״ חייכתי אליו, מנסה להצחיק אותו ולמחוק את המבט הארור.
הוא חלף על פני בהפגנתיות ופתח את הדלת עם מפתח הרב בריח שלו בלי להגיד שלום.
כשהדלת נפתחה רצתי לשירותים והתרוקנתי בהקלה.
בעודי מקשיבה לצליל השתן הניתז על דפנות האסלה, תהיתי בדאגה מה יהיה המחיר שאשלם על טעותי.
כשיצאתי הוא חיכה לי בפינת האוכל עם דף ועפרון:
“את תשבי עכשיו ותכתבי מאה פעמים – לא לשכוח את המפתח בבית, הבנת אותי?” נבח עלי.
הנהנתי במרץ והתיישבתי לכתוב.
הרעב נעלם והחליף אותו לחץ.
זה היה קשה משחשבתי. לא מזמן למדתי את אותיות הכתיב בכיתה ועדיין לא שלטתי בהן בצורה חלקה.
מרוב לחץ שכחתי איך מאייתים כמה מהמילים.
”אבא? תוכל בבקשה לכתוב לי פעם אחת את המשפט?” שאלתי בהיסוס
“את כבר בכיתה א’, את עוד לא יודעת לכתוב? את לא מקשיבה למורה?” זרק לעברי האשמות חסרות שחר כשחטף את העיפרון מידי ורשם לי את המשפט הראשון, גדול וברור.
בטח שהקשבתי, לא מזמן המורה ציינה אותי לשבח בפני כל הכיתה על ההתקדמות שלי, אבל הוא כל כך בטוח בהאשמה שלו שתהיתי אם באמת אני תלמידה כל כך טובה.
אם הייתי תלמידה כל כך טובה הייתי אמורה לדעת איך רושמים את המשפט.
כשסיים הוא הושיט לי את הדף בחזרה בתנועה חדה.
״מאה פעמים, הבנת? ואני אספור אותם אחר כך אז שלא תחשבי לשקר לי״.
זה אפילו לא חלף במוחי. העתקתי את המשפט לאט.
שוב , ושוב , ושוב.
מאה פעמים.
כשהושטתי לו את הדפים,  אחרי שלוש שעות מתישות, הוא חטף אותם מידי המושטת והשליך אותם לפח בהפגנתיות.
״ואוי ואבוי לך אם תשכחי שוב את המפתח, הבנת אותי?״ הוא לא פנה אלי בשמי.
נסגרתי שפופה בחדר שלי, מחכה לשעה רבע לארבע בה אלך להחזיר את אחי הקטן מהגן.
אני מנסה לרצות אותו אבל זה בלתי אפשרי.
הוא פשוט כועס עלי ללא הפסקה, כאילו עצם קיומי מכעיס אותו כל כך.
נזכרתי בעצב בימים בהם היינו נוסעים שנינו לבד באוטובוס לגן ויצ״ו בבית הכרם.
הוא ישב בספסל הקרוב לנהג ואני ישבתי על ברכיו, ובכל פעם שנתקפתי בבחילות מהנסיעה
הוא לא התבייש משאר הנוסעים וביקש מהנהג לפתוח לי את הדלת כדי שאוכל להקיא.
הוא החזיק אותי באהבה ובסבלנות ואחר כך קינח את אפי.
הוא לא כעס.
הוא אהב אותי אז.
הוא פשוט היה שם בשבילי וטיפל בי בסבלנות.
זו הייתה הרגשה נפלאה.
ניסיתי לחשוב מתי זה התקלקל ואיך אני יכולה לתקן ולהחזיר את המצב ההוא.
״אני צריכה להתאמץ יותר, להיות ילדה טובה יותר״ החלטתי.
ילדות טובות לא שוכחות מפתחות בבית.״